המלאכים. באו והתראו בדמות נביאים שהמה דומים למלאכים ע״כ נרתע לוט מפניהם ומש״ה כתיב בלשון המלאכים: בערב. לפי דברינו לעיל דא״א ליוה אותם ג׳ פרסאות א״כ הלכו עם אברהם מהלך אדם מש״ה הגיעו לסדום בערב : הנה נא וגו׳ סורו נא וגו׳. הנו״ן של נא הראשון בדגוש ע״פ המסורה ללמדנו הכונה שלא הי׳ לוט מזדקק להכניסם נגד דעת בני עירו. או משום שלא מצא לב להתכבד באורחים נכבדים כאלה. אבל באשר באו בערב ואין עוד עת ללכת הלאה כי אם ללון. ובית אכסניא אין בעיר כמו שהי׳ נהוג בכ״מ. ובע״כ היו לנים ברחוב כמו שארי עוברי אורח בסדום מש״ה לא הי׳ לכבוד ולרצון על לוט ע״כ מצא לב לבקשם הנה נא עתה בשעה זו של ערב אין עצה כ״א שתסורו מכבודכם לביתי ומש״ה הוא מודגש דוקא עתה מצאתי לב לבקש כזה: ולינו ורחצו רגליכם. הקדים הלינה שהוא עיקר המכריחם לסור לביתי וממילא ירחצו רגליהם אצלו: והשכמתם וגו׳. יותר מן ההכרח אינו מבקש להתכבד עמכם: ויאמרו לא. דגוש בלמ״ד. להורות על חוזק הברה של לא שענו אותו בזעף: לא כי ברחוב נלין. באשר כל עוברי אורח לנים בסדום ברחוב ולא כמו בשאר עיירות ובשביל שלוט לא חש לדבר לתקן. ורק באנשים הללו הי׳ לו לחרפה אם ילינו ברחוב. ע״כ זעפו עליו כי לא יחושו לחרפתו. וכיב״ז נדגש בס׳ שמואל א׳ ח׳ י״ט. ויאמרו לא כי אם מלך יהיה עלינו. פי׳ ענו בזעף. כמובן הענין בשם: ויסורו אליו. האי אליו מיותר ויסורו אל ביתו מיבעי כלשון הבקשה. אלא משום שמתחלה הראו לו פנים של זעף ע״כ אחר שהפציר הרבה וגם באמת היו מוכרחים להתקרב אליו ע״כ ויסורו אליו נתפייסו עמו בפנים של אהבה ואח״כ ויבאו אל ביתו: ומצות אפה. פירש״י פסח היה. ובאמת כך היה המנהג אלא שא״כ לא היה הכתוב מפרש שהרי הוא בכלל משתה. אלא ללמדנו שהבין שהמה ב״א גדולים שנזהרים במצות גם עד שלא נתנה תורה ע״כ אפה להם מצות: כל העם מקצה. שלא הי׳ נחשב בעינם לעול כלל. ע״כ לא חדל שום אדם להשתדל ולהשתתף בזה. וזה היה הנ״מ בין מעשה סדום למעשה פלגש בגבעה. דשם נתקבצו בני בליעל והכל ידעו שהם בני בליעל אלא שלא נתחזקו למחות בידם. משא״כ אנשי סדום הרגילו כ״כ ברע עד שנעשה כתקנה יפה בעיני כולם: כי על כן באו בצל קרתי. יש לכם להבין כי ב״א גדולים המה. וכמו שאמר לאנשים האל. דמשמעו לשון חוזק. והוכיח כי כן שהרי ע״כ באו בצל קורתי מה שאין אני עושה כן לכל אורח: ויאמרו גש הלאה ויאמרו וגו׳. כתות שונות היו. יש מהם שאמרו גש הלאה. ויש שאמרו האחד בא לגור. ויש מהם ויפצרו באיש בלוט מאד. ויש מהם ויגשו לשבור הדלת. וכיב״ז תני׳ בתוספתא סוטה: חתן ובניך. אם היו סבורים שיש לו בנים זכרים הי׳ להם להקדים בניך וחתניך אלא ידעו כי אין לו ב״ז רק בני בנתיו הרי הם כבנים: קומו צאו. הצד״י דגושה להורות על חוזק הברה כמש״כ לעיל שהזהיר בקול רעש ופחד מות. אבל לא הועיל ויהי כמצחק. וכיב״ז בס׳ שמות י״ב ל״ג: ואל תעמוד בכל הככר. בשביל בהמותיו. ואזהרה זו הי׳ לאשתו ובנותיו אלא שלא היו כדאים לדבור המלאך ע״כ הזהירו אותו והוא הזהיר אותם: הלא מצער הוא ותחי נפשי. אמר שני טעמים שמבקש עבורה. א׳ הלא מצער היא ודרך עיר קטנה שלא להיות שובב בתאות ותענוגות כמו בני כרך. וכדאי׳ בעירובין דכ״א עה״פ לכה דודי נצא השדה נלינה בכפרים. וא״כ לא הגיעה לרשע כסדום. ב׳ ותחי נפשי דבל״ז לא אוכל לחיות. מ״מ בין שני הטעמים. דלטעם הראשון לא תתהפך כלל משא״כ לטעם הב׳ תנצל בשעה זו עד שיצא לוט ואח״כ תתהפך גם היא: גם לדבר הזה. פירש״י לא דייך שאתה ניצל כו׳. ולא נוח לי שהרי לזה לא נצרך לבקש מהם ולא ביקש אלא הצלת העיר אלא כמש״כ שביקש להציל העיר לגמרי לבד שעה זו ולזה אמרו כי נאותו גם לזה לבלתי הפכי את העיר כלל: מהר המלט שמה וגו׳. מזה שהזהיר על המהירות מובן שכך נגזרה למעלה שבצאת השמש יתחיל הזעף והוטל על המלאך לעשות כן אלא שנתפרש לו שלא יעשה דבר עד שיהא לוט מובטח מן ההפכה ואם הי׳ הזעף מתחיל טרם בא לוט לעיר לא היה כדאי להנצל בנס אלא טרם בוא הזעף הי׳ כדאי להנצל בהשגחה פרטית ולצאת מן המקום מש״ה הזהיר המלאך שימהר להמלט כי לא יוכל לעשות שליחותו באותו רגע שהוקצב לו להחל מלאכותו היינו בצאת השמש דוקא: על כן קרא וגו׳. ומתחלה בלע שמה ואח״כ נשתנה שמה להקרא צוער: השמש יצא על הארץ ולוט בא צערה. מבואר מסדר הכתוב שתחלה יצא השמש עה״א ואח״כ בא לוט לצוער ולא עמד ללוט להקים דבר המלאך ע״כ לא יכול המלאך לעשות דברו. והנה וה׳ המטיר וגו׳. לא המלאך כמו שנצטוה אלא ה׳ בעצמו כ״י והיינו דאיתא ברבה פ׳ ויצא עה״פ והנה מלאכי אלהים וגו׳. כי המלאכים הללו בשביל שאמרו כי משחיתים אנחנו וגו׳ לא עלו למעלה עד אותה שעה של חלום יעקב. ולכאורה מה זה שלא עלו למעלה בשביל הדבור. אכן כך הדבר כי בשביל שאמרו כי משחיתים אנחנו היסב הקב״ה שלא יעשו השליחות כלל. ואי׳ ברבה פ׳ ויחי דכ״ז שלא עשה המלאך שליחותו אינו יכול לשוב ולהתיצב לפני ה׳ ולומר עשיתי כאשר צויתני. וע״ע בסמוך מקרא כ״ט: מאת ה׳. הוא מיותר ומה מקרא חסר אם כתב וה׳ המטיר וגו׳ ואש מן השמים. אלא בא ללמד על הא דאי׳ בחגיגה די״ב שבעה רקיעים הם כו׳ מכון שם אוצרות שלג וברד כו׳ וחדרה של סופה וסערה כו׳ ומנלן דאיקרי שמים שנאמר ואתה תשמע השמים מכון שבתך. ולא נתבאר מנלן דבמכון איתנהי הני מילי וע׳ חדא״ג מהרש״א. ולדברינו מוצא הדרש הוא מזה המקרא מאת ה׳ ממקום שבתו כ״י: מן השמים. לא שמים דאיקרי רקיע השמים אלא מאת ה׳ מן השמים היינו מכון שבתו דאיקרי שמים וע׳ דברים כ״ו ט״ו: ואת כל יושבי הערים. לא כמו ברעידת הארץ שנשקעים ג״כ כמה עיירות ומ״מ ניצולים האנשים ע״י שבורחים על פני השדה אבל כאן לא נמלט איש כי ירד עליהם גפרית ואש: ויהפוך וגו׳. בגמ׳ ב״מ דפ״ו אי׳ דהמלאך עשה כן היינו שהוא שלח בחלמיש ידו והפך משורש צורים אבל זה היה אחרי המטרת גפרית ואש מאת ה׳: ותבט אשתו מאחריו. של לוט כפרש״י. והוא פלא מה תלה העונש במה שהביטה אחרי לוט. אבל יש בזה סוד. דבשעת הזעף ר״ל המזיקים מתגרים ומתחרים ביותר עם אנשים החשובים וכדאיתא באיכה רבתי דבין י״ז בתמוז לט׳ באב שהדין שולט אסור למלמד תינוקות לייסר את התינוקות. ולא הזהירו כמו״כ לשוליא דנגרי אלא למלמדי תינוקות בחירי עם ה׳. וכעין דאיתא בע״פ דת״ח אסור לצאת יחידי בלילה מפני שהשטן מתקנא ומתגרה בו. מש״ה באותה שעה אחרי שכבר החל הזעף ועדיין היה לוט בדרך. היה השטן מרקד אחריו אלא שלא בא לפניו והכי אי׳ באיכה רבתי עוד שם שהמזיק רודף אחורי האיש ומש״ה כאשר הביטה אשת לוט אחריו פגע בה המזיק וע׳ שמות ז׳ י״ז: ותהי נציב מלח. עי׳ במקרא כ״ט: וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם את פני ה׳. לפי הפשט הוא כמש״כ הספורנו. שעמד תמול בשעת תפלת מנחה לפני ה׳ להתפלל עליהם : וישקף וגו׳ וירא וגו׳. לא שנראה לכל אדם אותו קיטור אלא ודאי היה רחוק מראות עיני אדם. אלא אברהם בעמדו באותו מקום קדוש ראה מה שראה מרחוק: ויזכר אלהים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפכה. מן ההפכה מיבעי אלא הודיע הכתוב דלא ניצל כמו שחשב המלאך להוציאו משם טרם בוא ההפכה ואז לא היה נס נגלה כ״כ. ולא היה נצרך לזכירת אברהם דלוט בעצמו היה ראוי לכך. אבל לא כן עלה. שלא בא לצוער טרם החל הנגף ומ״מ המטיר ה׳ בצאת השמש. אבל הצילו הקדוש ב״ה מתוך ההפכה ממש. וזה רק בזכות אברהם : כי ירא לשבת בצוער. אע״ג שהמלאך הבטיחו שלא יהפוך כלל. מ״מ בראותו שלא נתקיים דבר המלאך כלל שהרי החל הנגף טרם בואו לצוער מש״ה ירא לשבת שם: אבינו זקן. ורחוק שיפויס לבוא עלינו בדעת צלולה בעזר התאוה ע״כ עלינו לעשות השתדלות אחרת לדבר: בלילה הוא. כ״מ דכתיב זה הלשון והוא שלא כמנהג לשה״ק. משמעו שהיה בזה השגחה ממנו ית׳ וכפרש״י להלן ל׳ ט״ז: את אביה. ולהלן כתיב עמו. מבואר בס׳ ויקרא ט״ו ל״ה ובכ״מ דשכיבה בלשון את משמעו בע״כ. ובלשון עם משמעו ברצון אם לא שיש איזה דרש וכונה. והנה הבכירה הביאה אותו בע״כ עליה. אבל הצעירה שלא היה הענין קל בעיניה לא מצאה לב כ״א לשדלו שיבא אליה ברצון בעת השכרות: גם בלילה ההוא את אביהן יין. שינה הלשון ממה דכתיב בליל הראשון משום דבליל שני חשו שלא ירצה עוד לשתות יין ולהשתכר ע״כ השקוהו משקאות אחרות ומזה הגיע ששתה גם יין: ותקם. משום שהדבר היה קשה בעיניה ורק בדבר הבכירה הזדרזה להתגבר ע״ד. וכיב״ז להלן מ״ו ד׳: גם היא. משום דלידת ב״ז תלוי במי שמזריע תחלה כדאי׳ בנדה פ״ג. וזה תלוי במי שתאותו מרובה. ולפי שלא היתה תאות הצעירה חזקה לזה המעשה כמש״כ לעיל. וא״כ היה ראוי שתלד בת אבל בהשגחה ממנו ית׳ ילדה גם היא בן.
